מאבקי רכוש במהלך גירושים ומירוץ הסמכויות בין בתי המשפט ובתי הדין הרבניים

כפי שפירטנו בעבר, מערכת המשפט בישראל מסמיכה באופן בלעדי את בתי הדין הרבניים לדון בענייני הדין האישי – כלומר, נישואים וגירושים. עם זאת, ענייני מעטפת כמו סכסוכיים רכושיים, היקף אחריות הורית וגובה מזונות אישה אינם נופלים תחת אחריותם של בתי הדין הרבניים באופן אוטומטי, ויכולים שיידונו גם בבתי המשפט לענייני משפחה ובמזונות הילדים, שלהם הסמכות הבלעדית בנושא מזונות ילדים, אלא אם בחרו הצדדים יחדיו לדון במזונות הילדים בבית הדין הרבני. מצב זה יוצר ״מירוץ סמכויות״ בין שתי הערכאות, כאשר לרוב, הצד שהגיש ראשון את הבקשה ליישוב סכסוך יש לו את זכות הראשונים להחליט לאן להגיש את כתב התביעה ותחת איזו סמכות לדון בה (לתקופה של 15 ימים לאחר הודעת יחידת הסיוע לבית המשפט או לבית הדין הרבני כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם בעניין שיובא לפניו), הן לענייני אחריות הורית וזמני שהות והן לענייני  חלוקת הרכוש (כמובן שמזונות אישה יכולה רק האישה להגיש).

מה יכול להיכלל בסכסוכי רכוש בין בני זוג?ֿ

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי כאשר בני זוג מתגרשים, כל הרכוש שצברו במהלך זמנם כיחידה משפחתית אחת  צריך להיות מחולק באופן שוויוני, כשהמושג ״כל הרכוש״ מפורש בצורה רחבה. כך למשל, מצבת הרכוש המשותף יכולה שתכלול:

• זכויות סוציאליות.
• קרנות פנסיה והשתלמות.
• אופציות (בין אם הובשלו או לא).
• מוניטין המוכר גם כנכסי קריירה.
• נכסי מקרקעין.

עם זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כי בהינתן נסיבות מיוחדות, בית המשפט או בית הדין יוכל לחרוג מכללי החלוקה השיווינית – חריג אשר בתי הדין הרבניים נוטים לנצל יותר מאשר בתי המשפט, עפ"י תפיסת עולמם ההלכתית על פני החוק האזרחי.

מה ההבדל בין בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני?ֿ

כאמור, בתי המשפט לענייני משפחה הם ערכאה אזרחית, בעוד שבתי הדין הם ערכאה ששואבת את כוחה מההלכה היהודית בנוסף לדין האזרחי השורר בין בני זוג. הבדל זה מתבטא בתפיסות העולם שלהם השונות ומאפשרות לצד אחד להשליך על הצדדים גם את השקפתם. כך נראה כי בעוד בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים בהכרח על פי החוק האזרחי ופרשנותו בנוסף להלכות שנפסקו בבית המשפט העליון הקובעות את הנרטיב בנושאים שבינו לבינה, הרי שבתי הדין הרבניים והדיינים בראשם, רואים את עצמם כפופים לדין תורה בראש ובראשונה ורק לאחר מכן לדין הממלכה. פערים משמעותיים אלה מביאים לשוני ולעיתים שוני מהותי בטבען של הפסיקות בערכאות השונות, כאשר ניתן ללמוד כי פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה הינה לרוב שיוויונית ומשקפת ערכים מודרניים, בית הדין הרבני נוטה יותר לפסיקה שמרנית יותר יותר כשההלכה היא הקו המנחה, אך בניגוד לבתי המשפט שמחוייבים להלכות בית המשפט העליון, הרי שבתי הדין הרבניים, אינם כפופים להחלטות בית דין אזורי כזה או אחר ואף לא לפסיקת בית הדין הרבני הגדול בירושלים. בשנים האחרונות, החלו בתי הדין הרבניים להתקרב יותר לתפיסה שיוויונית בין הצדדים, אך הקו המנחה נותר השקפת העולם הדתי העולה מתוך ההלכה היהודית. חוסר האיזון הזה יוצר מתיחות מתמדת בין השתיים, אך בסופו של יום, תהיה זו פסיקתו של בית המשפט העליון שתכריע בסוגיות שעולות כנגד בית הדין הרבני הגדול בשל חוסר סמכות או פסיקה הנוגדת את ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון.

בהקשר של חלוקת רכוש, הפערים האלה לרוב גורמים לבני זוג מתגרשים לנצל לטובתם את נטיותיה של ערכאה אחת על פני האחרת בכדי לחלק את הרכוש באופן המיטיב איתם ביותר. באופן כללי, גברים ירוויחו מלפנות לבני הדין כיוון שאלה לעיתים יפלו כנגד נשים בשאלות שעולות בדבר התנהלות התא המשפחתי, שאלות שכלל לא ידונו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, ועל כן, בנושא זה, עדיף לנשים לפנות לבתי המשפט שמכירים בערכן ותרומתן לתא המשפחתי מעבר רק לתפקידי מגדר מסורתיים.

ההתנגשות המפורסמת ביותר בין שתי הערכאות הוא פסק דין ״האישה הבוגדת״, או, בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.6.2021). ספק רב אם היה פסק הדין חוזר על עצמו לו היה מגיע להיות נדון במסגרת ערכאה אזרחית. באופן עקרוני, החוק הישראלי אינו מתחשב בענייני מוסר בקובעו את אופן חלוקת רכושם של בני זוג – זו תמיד צריכה להיעשות בצורה הוגנת, והחל משנת 1974, בהתאם לחוק יחסי ממון. בית הדין הרבני, לעומת זאת, פעמים רבות נותן לשיקולים כאלה להשפיע על החלטותיו, כמו במקרה הנ״ל, שם קבע כי האישה אינה זכאית לשיתוף בדירת בעלה מלפני הנישואים, מכיוון שבגדה בו. לאחר ערעור לעליון שדן במקרה בהרכב מורחב, הוחלט לאשר את פסק הדין, זאת לאחר שהבעל ביקש לשתף את האישה במגרש שנרכש לפני הנישואין ועליו בנה את ביתו ורשם אותו על שמו בכוונת מכוון, ועל כן, בצדק נקבע כי אישה שבגדה בבעלה אינה זכאית לחלוק עימו ברכושו גם לאחר שנים רבות של חיים יחדיו.

לעומת זאת, בפסק הדין שניתן בבג"ץ 4235/23 פלוני נ' בית הדין הרבני המחוזי ברחובות ובית הדין הרבני הגדול בירושלים דחה בג"צ את העתירה וקבע מפי כב' השו' עמית (כתוארו דאז): "בענייננו-שלנו, מדובר בנכס אשר הוקנה בפועל למשיבה 3 כאשר המשיבה 3 והעותר נרשמו שניהם כבעלי זכויות שוות בדירה, והמשכנתא נרשמה על זכויותיהם במשותף. בעניין נכסים כאלה, נקבע בפסק הדין, על דעת כל חברי המותב, כי "לית מאן דפליג, כי לא קיים שום קשר משפטי בין בגידה לזכויות קניין: בת הזוג שאינה נאמנה מינית לבן זוגה, ושמקיימת קשר מיני עם אדם אחר במהלך הנישואין, איננה מאבדת בשל כך שום חלק מרכושה ומזכויותיה, כל אימת שמדובר בזכויות בנות קיימא שכבר נרכשו או הבשילו. כפי שציינתי בפסק דיני בהליך הקודם, ראיה על בגידה כלל איננה רלבנטית ועל כן גם איננה קבילה לעניין איזון המשאבים ולחלוקתם השוויונית של הנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם", בכך אישר בג"צ את פסקי הדין שניתנו בבית הדין הרבני המחוזי ברחובות ואת פסק הדין שניתן בערעור בבית הדין הגדול בירושלים שדחו את דרישת התובע (הבעל) שלא לאזן את הדירה שבבעלותם בשל הבגידה.

בשני המקרים אישר בג"ץ את פסקי הדין של בתי הדין, בפעם הראשונה, כאשר בית הדין הרבני קבע כי הבית שבנה הבעל היה על מגרש שירש לפני הנישואין ובשל בגידת האישה, יש מקום להדיר אותה מלקבל חלק כלשהו בדירת הבעל, למרות עשרות השנים שחיו יחדיו, (ואציין כי אני בספק אם פסק דין שכזה היה מתקבל בבית המשפט לענייני משפחה מלכתחילה). בפעם השניה כאשר פסיקת בית הדין הרבני התבססה על עקרונות חוק יחסי ממון שקבע שהדירה שייכת גם לאישה לאחר שנרשמה כך מלכתחילה, ואין להשליך מבגידתה לזכויותיה בנכס.

בג"ץ נוטה שלא להתערב בהכרעות מהותיות שנובעות מהפסיקה הדתית, אלא אם הוא חורגת מההלכה הפסוקה או מהחוק, וניתנת בחוסר סמכות. במקרים אלו, יתערב בג"ץ ויכריע בסוגיות אלו.

עו"ד ומגשר מיכאל אברם מתמחה בדיני משפחה, גירושין, ירושות וצוואות, מקרקעין, תחומים אזרחיים ועוד. ניסיונו הנרחב בתחומים שונים נותן ללקוחותיו ערך מוסף משמעותי. מוזמנים ליצור קשר בטלפון: 052-2555450 או לפנות בדוא"ל michael@avram-law.co.il